פרופסור חצרוני על פינוי עמונה

שואלים אותי למה אני לא מחייך יותר בתמונות. התשובה היא שאין לי כל כך על מה.
בזמן האחרון אני סופג מכה אחרי מכה. נתחיל בזה שאבי האהוב נפטר ונאלצתי להיפרד מהפנסיה התקציבית האהובה שלו. בנוסף, נזרקתי מאוניברסיטת הכיבוש ולא הצלחתי למצוא עבודה אחרת בישראל בגלל עמדותיי האנטי-ציוניות ואנטי נשים שאין להן מה לקנות בקסטרו. בהמשך, נטשה אותי שירין, שדווקא יש לה מה לקנות בקסטרו אבל היא מדברת ערבית ולא גרמנית. בגלל הנטישה, תוכנית הרדיו "מתבוללים ומתמזמזים עם אמיר ושירין" בוטלה.

 

בקיצור – שורה של אסונות שמורידים את החשק לחייך.
אבל היום אני צוחק מפה לאוזן, כי היום עלה הכורת על עמונה. כמו כל אדם נורמלי, גם אני שמח כאשר מתנחלים יהודים מגורשים מבתיהם. אמנם הייתי שמח יותר לראות אותם צועדים בקור, מבוססים בבוץ, לבושים רק בתחתונים אל הקו הירוק כשבידיהם מזוודה מסמורטטת עם תשמישי קדושה שלא שווים גרוש, אבל כל פינוי של מתנחלים הוא סיבה למסיבה, אתחלתא דגאולה – במיוחד כשמחריבים להם גם את בית הכנסת .

 

במופע הקרוב של חיוכים וטינופים עם עוכר ישראל" – ירושלים, מוצאי שבת, 4.2, שעה 21:30, כרטיסים בקישור:https://www.goshow.co.il/event/order/4397/11444/
נרים כוסית לחיי חורבן עמונה.


בינתיים, תסתפקו בתמונה יפת תואר שלי חוגג באתר הפסולת שאליו יגיעו עוד מעט חורבות בית הכנסת של עמונה.

 

פרופסור חצרוני חוגג באתר הפסולת שאליו יגיעו עוד מעט חורבות בית הכנסת של עמונה
פרופסור חצרוני חוגג באתר הפסולת שאליו יגיעו עוד מעט חורבות בית הכנסת של עמונה